"קשה לתאר במשפטים בודדים תחושה כל כך עוצמתית וחזקה. עבורי, ימי השישי הללו, בהם נפגשנו היו לחזור "הביתה" למקום בטוח בו יכולתי לפרוק הכל ללא מורא, בסביבה בה חשתי מובן וברור יותר, לעצמי ולאחרים. ובעיקר, מלא הזדהות ואהבה. התהליך שעברתי בקבוצה עדיין מתקיים ובהחלט מתכתב עם החיים "בחוץ" קרי, עם יתר התפקידים שאני ממלא בחיי, בצורה של תובנות ש"קופצות" תוך כדי שיחה עם חבר או הבנת סיטואציה מסוימת בדיעבד. חיבורים נוספים ניכרים בריסון תגובות אוטומטיות, פה ושם אבל בעיקר, בפתיחות גדולה יותר לספר את הסיפור שלי. כן, זה סיפור גדול שיש לו תפקיד חשוב בעיצוב האישיות שלי והיום, אני נכון יותר לשחרר אותו לעולם."
 
"הקבוצה המיוחדת שהתקבצה לה והתגבשה לאט ובהתמדה, הוסיפה לי המון רוגע לצד חידוד ההבנה שאני חלק ממשהו גדול ועוצמתי יותר. לאט ובהדרגה, חשתי שאני מצליח להביא את האני הרך והמכיל ליחסים שלי עם הוריי, לא עוד רק דאגה לצרכים הגשמיים שלהם, אלא משהו נוסף, שעדיין מבעבע בבטני, חמלה והבנה ובעיקר הוקרה על מה שהצליחו לתת, חרף השבר הנוראי שחוו. בד בבד, התפתח שיח, עם אחי ואחותי, שיח של קרבה המבוססת על החוויות המשותפות לצד הפרשנות השונה, של כל אחד מאיתנו, למציאות, לזכרונות ולאירועים שונים. אם הייתי מסכם בקצרה את תרומת הקבוצה, אני סבור שבעיקר, שכללתי את מיומנות ההתבוננות שלי על סיטואציות והיכולת להעמיק שם. אבל הכי חשוב – מצאתי בקבוצה משפחה עם המון רגישות וחמלה, עם יכולות "להרים" לשיאים ולמלא אותי באהבה."

"הקבוצה הייתה חוף המבטחים אליו חיכיתי להימלט כל שבוע מחדש, הידיעה שאני אהיה במרחב בטוח, גם ברמה הטיפולית המקצועית וגם ברמה הבינאישית, במקום שבו אני יכולה להיות אני, עם הפגיעות, עם החולשות, להביא את העבר שלי בפני מי שמקשיב ומבין בלי הרבה הסברים, מוקפת בהבנה וקבלה והכלה מוחלטות ללא תנאי, ממי שלפני רגע היו זרים מוחלטים והפכו להיות אחיות ואחים שלי. הקבוצה הייתה נקודת האור השבועית שלי שמאפשרת לעשות ניתוק מהיומיום וה"בחוץ" ולהתחבר פנימה, למקומות בתוך עצמי שאף אחד מלבדם לא יוכל להבין."

"הגעתי לקבוצה בתקופה של תהפוכות אישיות ורגשיות, על רקע של ניתוק טרי מהמשפחה שלי, עם הבנה של חסך אדיר שנחווה במשך שנים, עם המון כעס וכאב ומצאתי סוג של תיקון. את הכאב המשפחתי אני אמשיך לשאת איתי כל החיים, אבל הקבוצה אפשרה לי לרגעים לקבל הצצה על איך הייתי רוצה שהקשרים המשפחתיים שלי ייראו, לתת לגיטימציה לכל הרגשות כולם, ולעזור לי למצוא את המקום שלי בתוך המשפחה, גם הכרה במקום שתמיד הייתי בו, וגם הבנה של המקום שהיום אני יודעת לדרוש לעצמי."

"העבודה בקבוצה היתה בשבילי שיקוף מזוקק של החיים בחוץ. הצלחתי להתמקד בראית חיי דרך הסיפורים והשיקופים של חברי לקבוצה. לשמוע את האחרים מביאים את עצמם ולנתח איפה אני בתוך מה שסופר, מה נוגע לי אישית ומה שונה אצלי, מה נכון למציאות שלי הספציפית ומה יש לי עוד לתקן (במשך השבוע שעבר בין פגישה לפגישה הדברים שקעו בתודעה ונכנסו להכרה) הרגשתי מלווה ועטופה מבחינה מקצועית וחברית מספיק כדי לתת לכאב לצוף ולהכיר בו בלי רצון להדחיקו. העבודה בקבוצה והחיים בחוץ התחילו להתכתב זו עם זו בצורה ישירה ומהדהדת."

"העבודה בקבוצה נתנה לי תחושת אוורור נפשי. היא נתנה לי מקום לאני שלי בתור דור שני. מיקדתי את עצמי שם והסרתי כביכול סטטוסים נוספים שהם אני. ברגע שהצלחתי לראות את עצמי במקום הזה, עם כל כאביו ומועקותיו ויסוריו, זה תרם לקשרים המשפחתיים שלי להיות במקום מדויק יותר. הבנתי מה כוחי, הודתי במה שאין לי כח אליו, דייקתי את עצמי למקום נכון לי יותר."

"החיבור שנוצר לי עם חברי הקבוצה הוא חיבור לאחים ואחיות שלא ידעתי שיש לי. יש בזה משהו מאוד חמים, בטוח ומנחם. הקרבה אליהם היא שונה וייחודית. אלה לא חברים שאצא איתם לרקוד. הם המשפחה שלי. קשה להסביר את זה או איך זה קרה, אבל איכשהו החיים שלי מרגישים קצת פחות מחוררים עכשיו. ואני יכול להישבע שהיום יום שלי מפוקס יותר. אני מרגיש מחובר יותר לעצמי, מבין יותר את מקומי בעולם, שלם יותר עם הסיפור המשפחתי שלי, אני מרגיש שאני מקרין החוצה יותר שלוות נפש."

"גיליתי שאבא שלי הוא אחד מיני רבים - הסיפור הכואב שלי, שלו, שלנו, הוא ממש לא רק שלנו. הוא נחלת רבים מאוד. אני לא לבד בזה. אני לא מתבייש יותר באבא שלי. הוא גיבור מלחמה. הוא נפצע בנפשו. הפצע הזה שקוף, אבל אם אנחנו מדברים על זה ומחיים את זה, זה יותר לא שקוף. הכאב והקושי הם חלק מאיתנו, ולא שדים בארון. וזה פשוט מרגיש נכון יותר. בזכות השיחות שעלו לי עם אבא שלי, שלא דיבר 47 שנה, פתאום הוא מדבר על המלחמה. הוא שולח לי לינקים ביוטיוב של סיפורי לוחמים שהוא רוצה שאכיר, נפגש עם חברים מהצבא וחושב על לעשות סיור משפחתי למשפחה המורחבת. זה תהליך מדהים, והוא מדווח שהוא מרגיש קל יותר. איכשהוא ההחייאה של המוות, ולא הקבורה שלו, מחייה אותו. ולי זה מרגיש שעשיתי את שלי."

"התהליך הקבוצתי התניע אפשרות חדשה: לחשוב על עצמי כ"לא-רק-בת-של-הלום-קרב". שנים שהיותי דור-שני להלם קרב היווה מרכיב דומיננטי, פאטאליסטי, מהזהות שלי. 12 המפגשים איפשרו לפתוח דלת להחלמה, לתת מקום יותר גדול בחיי לחלק הבריא, השמח, העוצמתי. יחד עם ההכלה של הפגיעות, המוכנות להיעזר, להשען, להיות מוכלת, לראשונה." 
 
"העבודה בקבוצה שיפרה באופן דרמטי את הקשר שלי עם אמי, אשר סבל במשך שנים מתנודות קיצוניות, קושי בשיתוף והישענות הדדית, האשמות, חוסר הבנה וכעס. היא איפשרה לי גם לחוש שאהבה עצמית עמוקה על מה שנעשה עד כה, המאמצים של אבי, של אמי ושלי, להיאחז בשפיות ולצמוח מתוך הטראומה. היא איפשרה לי להסתכל על המשפחה הרחבה יותר שלנו ולהושיט יד לקרבה גדולה יותר, ולחוש לראשונה אפשרות של איחוי."